במסגרת פרויקט "אוהבים אומנות" 2009, פתחו השנה למעלה מ200 אמנים את חללי הסטודיו שלהם לקהל הרחב והעניקו הצצה ראשונית ובלעדית לאחורי הקלעים של עשייתם האמנותית. כשוחר אמנות ממוצע ומעלה וברנז'איסט ממוצע ומטה, נכחתי בשנתיים האחרונות באירועי היום הפתוח של חללי הסטודיו ברחוב שוקן 6. למען האמת, הסיבה האמיתית שלשמה הטרחתי את עצמי לאירועים אלה הייתה המוסיקה החיה שליוותה אותם.
הבניין ברחוב שוקן 6 היווה בעבר בניין תעשייתי בן שתי קומות ובמרכזו חצר פנימית שהוסבה לצורך האירוע, לבמה שבה התחלפו הרכבים מוסיקאליים שונים. במרבית ההרכבים ניגנו מוסיקאים חובבים שכמו הקהל, היו בעיקר אמנים ומעצבים מתחומים שונים. עם זאת, קשת הסגנונות המוסיקאליים שהחרישו את אוזני הנוכחים באירוע, התאפיינה בנטייה מובהקת כלפי מוסיקה אמנותית, אוונגרד וסגנונות משולי הרוק והאלקטרוניקה. בדרך כלל, סגנונות אלה הולמים יותר יוצרים וקהל של מוסיקאים מקצועיים. ברוח החובבנות וההתנדבות שאפיינה את ההתרחשות המוסיקאלית, פרקי זמן ההתארגנות וחילופי ההרכבים השונים, ארכו זמן רב יחסית.
באחת ההפסקות הנ"ל, הגיע לאירוע בחור מגודל שלבש מסכה של ארנב וציפה בקוצר רוח שההרכב הבא יתחיל לנגן. לאחר שעישן שתי סיגריות והציע למוסיקאים גזר דמיוני, פקעה סבלנו והוא זעק: "PLAY THE FUCKING MUSIC ! ! !" .
זעקה זו הבליטה בעייני את הניגוד שבין המודעות העצמית האמנותית-אינטלקטואלית, של ההרכבים המוסיקאליים לבין הצמא היצרי-חוויתי של הארנב למוסיקה. ניגוד זה היווה נושא למחקר שערכתי במסגרת אחד הסמינרים של התואר השני שלי.
המחקר התבסס על מחקריה ומאמריה של הפרופ' דליה כהן בנושא "סכמות נלמדות וטבעיות" ומבלי לרדת לעומקן של ההגדרות הנ"ל, ניתן להבדיל ביניהן באופן הבסיסי הבא:
ה"סכמות הנלמדות" הן מעשה ידי אדם ואינן מוכרות לנו מחוץ לתחום המוסיקה. הן מייצגות את ההקשרים התרבותיים והשכלתניים של המוסיקה. הקשרים אלה נרכשים בדרך כלל במסגרות שקשורות במסורות שונות, במשפחהחברה וכמובן בבתי ספר ומוסדות לימודיים אחרים.
ה"סכמות הטבעיות" מוכרות לנו גם מחוץ לתחום המוסיקה ואף נושאות עמן מטען טבעי של אסוציאציות ומייצגות את הצדדים החווייתיים של המוסיקה. מטען זה כביכול מהווה חלק מכלל האינטואיציות שלנו מרגע לידתנו וייתכן שאף לפני כן.
התחום שאני חקרתי היה "יכולת הזיהוי של תיאום ואי תיאום בין פרמטרים של סכמות נלמדות וטבעיות אצל מוסיקאים מקצועיים לעומת מאזינים ללא השכלה מוסיקאלית" או במילים אחרות "איך מוסיקאים מקצועיים מאזינים למוסיקה לעומת מאזינים שלא לקחו אפילו שיעור גיטרה אחד מעולם". הכוונה ביכולות הזיהוי של
אי התיאום בין פרמטרים מוסיקאליים מתייחסת ליכולת של המאזין להבחין בפרטים יוצאי דופן או במרכיבים מוסיקאליים חריגים.
אחד הממצאים המובהקים ביותר שמחקרי הראה הוא שיכולות הזיהוי של אי התיאום בין פרמטרים מוסיקאליים בולטות באופן גורף ואצל כל סוגי המאזינים, דווקא בחוויות האזנה שקשורות בעולמות אסוציאטיביים כלליים כמו גוונים והלכי רוח בסיסיים של חוויות מוסיקאליות. יכולות הזיהוי של אי התיאום בין פרמטרים מוסיקאליים מתעוררות בעקבות חוויות אלה באופן אינטואיטיבי וללא קשר למידת ההשכלה המוסיקאלית ולמטעניו התרבותיים של המאזין.
בשלב זה חשוב לציין שהדיון אינו נסב סביב מי מהסכמות משמעותית יותר אלא סביב מידת המודעות של המאזין לגורמים השונים שמשפיעים על החוויה המוסיקאלית שלו. טענה עקרונית מסוימת בהקשר זה, היא שחובת הכרת הרפרטואר מוטלת על המאזין, כלומר אם אתה סולד ממוסיקה אלקטרונית או אופרה לצורך העניין, אז סביר להניח שהראייה שלך את הסגנון היא פשטנית ואתה פשוט לא מכיר מספיק (לא בקיא בסכמות הנלמדות) ולכן גם לא מבין את עצם העניין.
מאידך, החוויה המוסיקאלית הבסיסית מדברת בשפת הסכמות הטבעיות שהן אוניברסאליות וחוצות כל סגנון מוסיקאלי או מוסכמה תרבותית ומתוך כך, "אשמת" המאזין פוחתת. כאן גם מתעוררת השאלה שנוגעת במידת האחריות של המלחין אשר פונה לשכלו או לאינטואיציות של המאזין? ולכן נשאל: האם די בכך שהרכב של אמנים ינגן מוסיקת שוליים בבניין תעשייתי נטוש (כמיטב המסורת שהנחיל האמן אנדי וורהול, בעזרת להקת ""The Velvet Underground בבניין ה"פקטורי" בניו יורק של שלהי שנות השישים) או שמא המוסיקה תזדקק לערך מוסף שייצר מסר אינטואיטיבי כלשהו בכדי להרוות את צימאונו המוסיקאלי של הארנב הנרגן?
כמובן שהתשובה לכך טמונה באיזון העדין שבין ניגודים אלה. לא תיתכן מוסיקה סטרילית נטולת הקשר תרבותי וללא תהליכי השראה ויצירה אינטלקטואליים. עצם היצירה במסגרת גבולות אסתטיים של סגנון מסוים או שימוש בכלי נגינה מוסיקאליים, נוצר קשר עם תרבות ועם תהליכים שכלתניים שהתפתחו במשך מאות ואלפי שנים.
עם זאת, מוסיקה באשר היא ומורכבת ככל שתהיה, היא בראש ובראשונה אמנות חושית וחווייתית. לעיתים קרובות מידיי מוסיקאים רבים נוטים להזניח הנחה בסיסית זאת לטובת עיסוק יתר, אינטלקטואלי ו"אתלטי", במרכיבים מוסיקאליים, בסוגיות בביצוע ובסאונד ובכך הם מחמיצים את המטרה שלשמה הם טורחים מלכתחילה.
לכן, מבלי להתפשר על רעיונות ומסרים אמנותיים, על כל מוסיקאי למצוא את הדרך לפנות לקהלו גם באופן ישיר ובלתי אמצעי שיאפשר תקשורת אינטואיטיבית עם כל ארנב ללא הבדל דת, גזע ומין או פשוט:
"PLAY THE FUCKING MUSIC ! ! !"…
דוד גורדון.
הכותב הינו מרצה במכללת BPM.
מכללת bpm
